בית קפה וטלי – פרק לדוגמא מתוך הספר
כל כך אוהב לשתות קפה אין לכם מושג, אני אוהב את יותר את הפולחן שבזה, לשבת בבית קפה, עם עוגיה או שתיים שתזרז את המטבוליזם שלי ועם לפטופ פתוח על חדשות ודג לעצמי חדשות לא מעניינות שיהיה לי על מה להתווכח בחברה כלשהי במידה וייצא לי כלומר. הפעם הזו הייתה מיוחדת ואני שמח שיצא לי להיות עם לפטופ בדיוק במסע הזה של ה30. טלי, בחורה שלא אשכח בחיים ולא בגלל שהיא הייתה יפה / שווה / מצחיקה.. אלא רק בגלל אותה שעה שראיתי את הסיפור הקצר שלה כשהייתי בבית קפה לבוקר שלי עם הקפה.
קודם כל התחלתי את הקפה שלי בבית קפה אהוב עליי, מקומי ולא רועש, ומוכן לעובדי הייטק עם שולחנות עם גישה לחשמל למחשבים ואחלה כסא נוח. בכל מקרה, היה קצת מבאס להגיע בבוקר ולראות שהמקום, כלומר הכסא האהוב עליי תפוס אז התיישבתי בחוץ, חשבתי על זה שגם ככה אני לא מתכנן להישאר הרבה היום מעבר לקפה שלי ולקצת חדשות באינטרנט. אז התיישבתי ותוך כדי עשיתי פרצוף למלצרית שתקפוץ להזמנה קלה. מבט חטוף הצידה וראיתי אותה, את טלי. בחורה שנראית כמו בת 34-38, אחת כזו שנראית כאילו עברה דבר או שניים בחיים, לא הסתכלה על בחורים ולא ביקרה כל בחורה שעברה לידה כמו הפריחות שישבו מאחוריי וכל מה שהיה להן להגיד זה כמה ההיא שמנה וההיא לובשת חוטיני עם שמלה צמודה מידי (למרות שזה עזר גם לי לרגע.. אני גבר להזכירכם) אבל עדיין, הצלחתי לסבול אותן כי כשהגיע הסלט שלהן הם סתמו יופי לאיזה 30 דקות שנתנו לי להתרכז בחדשות וכמובן בטלי. טלי הזמינה קפה ומאפה, השילוב המנצח של הבוקר. מה שתפס לי את העין ברגע הראשון הוא העניין שהיא באה עם הכלבה שלה שכל הזמן עשתה עיניים להאץ' (לכלב שלי שהגיע איתי כמובן).
בגלל שהכלבים שלנו דיי התנגשו פה ושם אז יצא לי לא פעם באותה שעה לקבל ממנה טיפות מהחיים שלה, כמו למשל הטל' שקיבלה מבעל הדירה שלה שלפי הצעקות שלה הוא בטח לא תיקן לה איזה משהו כבר מעל לחודש, תוך כדי ענתה לשיחה ממתינה במילים "היי אמא, לא שכחתי אותך.. קופצת לבנק אחרי הקפה ומוציאה לך כסף.. לא אמא, לא אתקע אותך בלי סיגריות"
אחרי שהיא ניתקה את השיחה שמעתי אותה מתקתקת בנייד שלה כנראה סמס, הודעת טקסט למישהו / מישהי שכמובן הייתי מאוד סקרן אבל מה לי ולה? למזלי / לצערה היא קיבלה שוב שיחה, עדיין לא הצליחה ללגום אפילו לגימה קטנה מהקפה שלא לדבר על ביס מהמאפה. ענתה "מה אתה רוצה? הרי כתבתי לך במיוחד סמס שאני לא אצטרך לדבר איתך בטל", חשבתי שזה סתם ידיד מציק אבל הבנתי מהר מאוד שזו הייתה שיחה עם אקס מהעבר הלא רחוק, יותר נכון מאתמול. אתמול זרקה אותו והיום הוא פשוט לא מוכן לוותר, מהשיחה הקצרה הבנתי שהוא בגד בה, לא סתם בגד בה אלא עם אחותה הקטנה יותר, הוא כנראה ממש חפר כי סוף סוף יצא לה לשתות איזה שלוק טוב ואפילו ביס קטן מהמאפה.
המסך שלי בלפטופ הופך להיות מרכז לבהות בו בינתיים עד שתסיים את השיחה, אני שומע אותה ואני מתפלא איך היא לא זורקת את הכוס לרצפה. עוד לא הספיקה לשתות שלוק שני מהקפה והיא כבר עונה לסמס שוב, הפעם מצורפת הבעה של גיחוך, אני לתומי כמובן חשבתי שזה סוף סוף משהו חיובי יותר והפעם היא מחייגת, התקשרה לאבא שלה כנראה לפי השיחה הפעם. טלי לא מפסיקה להגיד לאבא שלה שהיא אוהבת אותו והיא מצטערת שהוא עובר את כל הגיהנום שבין כולם מצטערת שהוא בוכה בכל פעם שהוא רואה אותה אפילו אם זה מאושר (שאת זה לא כל כך הבנתי עדיין), הפעם הבנתי שיש גם ילדה קטנה בסיפור ואף החבר שלה שחשבתי שהוא האקס הוא בעצם הגרוש הבקרוב. זה כבר ממש הפך להיות טלנובלה והקפה שלי מתחיל להתקרר..
טלי בדיוק מבקשת מהמלצרית מפיות, אמרתי לעצמי – זהו, היא מתכוונת להוריד דמעות הפעם. ברגע שהמלצרית חזרה, טלי לקחת את המפית וניקתה בעזרתה את העיניים של הכלבה שכנראה עם דלקת לפי השיחה שהגיעה מהוטרינר שלה שהיא צריכה לבא לחדש את הטיפות לכלבה (או יותר נכון ל"פופולינה") טלי לא נחה לרגע וזה נראה כאילו היא הגיעה לבית הקפה בשביל לעשות טלפונים וסידורים חשובים יותר מאשר לשתות את הקפה שרק עכשיו הגיעה לשלוק שלישי בחצי שעה האחרונה. עובר אורח קורא לטלי בקריאה של "סוף סוף רואים אותך מחוץ לבית, שמח לראות שאת אפילו בלי עזרה…" לא יודע אם הוא דיבר על משהו מוחשי או נפשי אבל אני כבר מתחיל לאבד עניין בחיים שלי וחושב רק על מה לעזאזל היא עוברת ביום יום שלה?!
טלי מחייגת שוב אבל הפעם לאחותה, טלי זו שדיברה יותר כנראה לפי איך שהיא לא הפסיקה לדבר, אבל מה שהיה לי קצת מוזר זה איך שהיא לא הפסיקה להזכיר לה כמה היא אוהבת אותה, למרות מה שעשתה לה עם גבי (הגרוש). טלי שוב עוברת לשיחה ממתינה, הפעם זו שיחה הזויה לגמרי, היא אומרת "אין לי שום בעיה לנסות את זה שוב אבל פעם שעברה זה קצת כאב לי… אני לא אוהבת את הרעיון אבל אם זה לדעתך עוזר, אין לי שום בעיה…" אני חושב שאפילו אלוהים לא הבין מה היא רצתה באותו רגע אבל המוח הגברי שלי לקח אותי למקומות אחרים בעוד שהבנתי רק בסופו של יום שדיברה על טיפול פיזי כלשהו שיכול לעזור לגילוי מחלות בעתיד, כשהתחילה לדבר על מחלות – לא יכלתי יותר, הייתי חייב לפנות אליה בטענה כלשהי העיקר לדבר איתה ולהבין מה לעזאזל מחזיק אותה כזו חייכנית ומצחקקת.
הפריחות חזרו לאכול לי את הראש, שוב פעם הם מדברות שטויות על הא דא ו"הייתי עושה אותו עכשיו" על איזה ערס ממול.. ידעתי, זה עכשיו או לעולם, אני חייב לדבר איתה לפני שלא אשמע עוד מילה ממנה בגלל הפריחות שמאחוריי
"אהה סליחה? אני ממש לא רוצה לעצור אותך באמצע השלוק כמעט היחידי בזמן שלך פה אבל אני לא יכול לשקר ושמעתי את רוב השיחות שלך, לצערינו השולחנות כאן מאוד קרובים..אבל אם זה עוזר חייב לציין שיש לך חיים לא משעממים בעליל!" טלי כמעט נרתעת אבל צוחקת קצת ואפילו מחזירה תשובה "אל תשים לב, אני מקווה שלא שיגעתי אותך" לא יאמן, היא עוד חושבת על אם הפריעה לי ולא ההפך. אני רוצה להתחתן איתה עכשיו. "את רוצה להסביר לי איך לעזאזל בין שיחות כאלו כואבות ומציקות את מחייכת אלי?!" "פשוט מאוד" היא עדיין עונה לי משום מה, "עברתי קצת דברים בחיים שלי שלקחו אותי למקום מאוד פשוט להסתכלות שונה" "הממ.." אני פשוט בוהה בה במבט של "נו?!" ספרי כבר לפני שאני מוציא את זה ממך בעינויים"
ממשיכה: "מבחינתי, החיים הם תאטרון אחד גדול. ישנן כמה וכמה הצגות שעולות ויורדות, לפעמים עם שחקנים ודמויות שונות ולפעמים עם אותן דמויות שכל הקהל שונה, מבחינתי? ההצגות השוות ביותר שהייתי בהן בחיי הם הטובות, הן הרגעים האלו שאמרתי תודה לאלוהים על אבא שלי שאני אוהבת, על הכלבה שלי, וכמובן על זה שאני חיה, על זה שהעביר לי את הסרטן כאילו לא היה, קרחת שלבסוף נעלמה ורגליים שסוף סוף זזות בעצמן" (פה אני דומע, אני כמעט ולא מאמין שהיא עברה משהו כזה קרוב לחיים שלי) למרות זאת היא ממשיכה "אל תסתכל על הדברים הרעים בתור משהו מהותי, תחשוב על זה כמשהו שלא עבד בהצגה ובגלל זה הם עברו להיות רק התפאורה, רק משהו שהיה במערכה הקודמת ובטח במערכות הבאות יבואו דמויות טובות יותר, אפילו אם מדובר במשפחה קרובה"
אני לא מפסיק להתלהב ממנה ושואל אותה "אז מה עכשיו? מה עם גבי הגרוש-טו-בי שלך ועם אחותך שעשתה לך קטע כזה אנוכי?! היא צוחקת, אין לי מה מושג איך אבל היא צוחקת ומסתכלת עליי בשקט לשניה ושואלת "מה אתה תעשה עכשיו? הרי אתה עובר ברגעים אלו סרטן וניתוחים, אקסית שהלכה והשאירה אותך עם חור בכיס, אבא שצריך להגיע מחו"ל בדיוק בימי הניתוח הקשה הקרוב וכל מה שמעניין אותך זה הצרות שלי? אתה מבין כמה אנחנו לפעמים לא שמים לב ומתעסקים בשטויות? תלמד לאהוב את הטוב ולשכוח את הרע, אלוהים / ג'ה / ישו או לא משנה מי המנטור שלך – זה עדיין בסך הכל תפאורה, רק כשזה הופך להיות משהו פיזי מרגישים את זה ואם זה נפשי? זה יעבור.."
אני פתאום נחנק, מתחיל להעלות זכרון מהשעה האחרונה ושם לב, שגם לי מן הסתם היו פה ושם שיחות טלפונים, גם לי היו כמה דיבורים על ועם רופאים. בשעה הזו הייתי כל כך עסוק בטלי, שלא שמתי לב שגם אני מדבר שטויות עם אנשים בזמן שהיא סתם ישבה ובהתה. אני חושב שאני מתחיל להבין את האנלוגיה שלה ואני מת על זה, האקסיות הפכו למערכה ישנה, הבעיות הפכו לתפאורה בסך הכל והסרטן שנעלם ממני לאט לאט הופך להיות אחלה עלילה. אני נדהם להבין כמה אני מטומטם וכמה החכמתי בשעה האחרונה. צוחק לעצמי מול המחשב, מבין שאני עומד עם דף ריק מולי שמחכה להיכתב. לפני שהיא הולכת היא אומרת "רק אל תשכח להוסיף עליי פרק בספר שלך…" אני בהלם ואני חושב שזה הכסא החדש המועדף עליי בבית קפה…